Sensational Spider-Man #24


כותב: רוברטו אגירה סאקאסה
צייר: אנג'ל מדינה







הביקורת של: יובל

התרשמות כללית: 4/10





האירוע הגדול של ספיידרמן הסתיים ועכשיו לפיטר פארקר יש כוחות חדשים, העתיד נראה ורוד ואפילו שינו לו את השם של הסדרה למשהו שנשמע ממש מסובך. למה לקחת כותר שהיה תחת ליין המארוול נייטס ולהחזיר אותו לסדרות הרגילות במקום פשוט לבטל אותו? התשובה היא בוודאי כסף, יש יותר קוראים תחת הליין הרגיל אבל אם מביטים לתוך החוברת רואים ששום דבר לא השתנה.

עצבים הוא המוטיב החוזר בסיפור הזה, רציחות מוזרות, כל מיני יצורים יוצאים החוצה וכולם עצבניים. האמת ששום דבר גדול לא קורה בחוברת הזאת וגם לא נראה שזה יהיה סיפור מדהים. האויב הישן של ספיידרמן, הלטאה, חוזר שוב רק שהפעם הוא מביא איתו הפתעה קטנה ודי היחידה בחוברת. לאחר שהם נלחמים מקבל ספיידרמן עזרה לא צפויה בדמות החתולה השחורה שמה לעשות גם היא מקבלת התקפת עצבים ולא יודעת למה. יש עוד כמה קווי עלילה קטנים בסיפור שם מעורבת המשפחה של פיטר וכן גם מרי ג'יין עצבנית. לצערי החוברת הזאת די צפויה וכל אחד שיקרא אותה יכול לנחש לבד את הסוף. האווירה הדי אפלה נחמדה ולא יותר מזה והמתח שמנסים לבנות במשך כל החוברת הוא צפוי ולכן לא כל כך עובד. הדבר היחיד שטוב כאן זה האקשן שממנו יש הרבה. תמיד נחמד לראות את ספיידרמן נלחם והאקשן שיש כאן הוא מהסוג הטוב ומזכיר מאוד את שנות התשעים העליזות.

הכותר הזה עדיין לא מתעסק ממש בהשלכות ה"אחר" על עולמו של ספיידרמן וקיימת הרגשה שזאת קשת מילוי. במארוול כנראה חשבו ששינוי שם הכותר והזזתו לא תפגע במכירות ולכן הרשו לעצמם לספר סיפור רגיל כזה. אני לא אומר שכל חוברת קומיקס שיוצאת צריכה להיות מפתיעה ויוצאת מן הכלל (הלוואי וכך זה היה) אבל עדיין אנחנו מקבלים סיפור די רגיל עם דגש על אקשן. חייבים לראות את החוברות הבאות כדי שנוכל לשפוט עד הסוף את הסיפור אבל בינתיים זה לא יותר מבינוני.

הכותב, רוברטו אגירה סאקאסה (שזה שם יותר מסובך משם הסדרה), כנראה יודע משהו שאנחנו לא כי הדרך שבה הוא מרשה לעצמו לכתוב היא לא מהטובות שראיתי. הכתיבה שלו צפויה והוא לוקח את הדמות כמה שנים אחורה. אין עומק לספיידרמן, הכל מכות ואין הרגשה שהסיפור הולך לאיזשהו כיוון. הרעיון שעומד מאחורי הסיפור, מחלת העצבים המוזרה שתוקפת את האנשים שקרובים לספיידרמן, צריכה להיות ממש טובה כדי שהקשת לא תיזכר כאכזבה ממש גדולה. אגירה, שבדרך כלל הוא כותב טוב, מפשל פה מבחינת זה שהכל צפוי ואפילו הדף האחרון לא גורם לך להתרגש כי ידעת מראש שזה מה שיקרה. הדיאלוגים עצמם היו נחמדים מינוס מלבד הדיאלוג בהתחלה של השוטרים שאיכשהו היה משעשע.

הצייר, אנג'ל מדינה, מצייר כמו שהוא רגיל ויודע ובקיצור הוא עדיין חושב שהוא מצייר את ספון. יש כאלה שאוהבים את זה אני אישית לא כל כך מצליח להתחבר לסגנון הזה. נכון שיש פלוס אחד וזה היצורים שמדינה מצייר, הם היחידים שנראים טוב ועוברים מסך בלי שום בעיה. הסגנון המקסיקני בסגנון הומברטו ראמוס לא נראה מתאים בחוברת הזאת. ההגזמות והזוויות הבלתי אפשריות לא נראות טוב ומדינה, שעבד אצל טוד מק'פלרן הגדול, כנראה היה צריך לבקש ממנו עוד קצת שיעורי בית. הסגנון האפל, היצורים והאקשן שאומנם מכאיב לעיניים בצורה לא ברורה זורמים לא רע ומצליחים להציל את החוברת מכישלון גמור.

לסיכום, מי שמחפש חוברת אקשן סבירה עם סיפור חביב ולא יותר מזה כדאי לו לנסות את הסדרה. מי שאף פעם לא קרא ספיידרמן ולא מגיע עם ציפיות גבוהות קיים סיכוי שהוא ייהנה מהחוברת כי היא לא קשה להבנה. אם הסיפור לא ישתפר בכמה חוברות הבאות אז הסדרה הזאת תכנס לצרה שיהיה לה מאוד קשה לצאת ממנה כי מה לעשות שנות התשעים כבר מאחורינו.