SQUADRON SUPREME #2
(FIRST STEPS)


כותב: מייקל סטראזינסקי
צייר: גרי פרנק







הביקורת של: יובל

התרשמות כללית: 7/10





בצעד משונה החליטו במרוול לקחת את אחת הסדרות הטובות שיצאו תחת ליין המקס (ליין נטול הצנזורה של מארוול) ולהעביר אותה אל הקו הרגיל של החברה. עד כמה טוב היה המעבר ימים יגידו אבל לאחר קריאה של שתי החוברות הראשונות נראה שבגדול שום דבר לא השתנה, אולי פחות עירום.

הממשלה האמריקאית החליטה להקים צוות גיבורי על משל עצמה שילחם באיומים שהצבא הרגיל לא יכול לטפל בהם. הצוות מורכב מהמון דמויות, חלקן בעל עבר מפוקפק ונראה שלכולן יש איזשהו מניע נסתר. אחד הדברים החשובים שמבינים כאן זה שאת הכוחות קיבלו אנשי החבורה מספינת האם שהביאה את מארק המילטון לכדור הארץ, הלא הוא הייפיריון, הדמות החזקה ביותר ביקום זה. הממשלה האמריקאית הפכה את הצוות לפומבי והחליטה לסלוח להייפיריון על כל הדברים שעשה בעבר כאשר הוא יצא נגדה (ראו סדרת המקס המשובחת). הצוות החדש יוצא למשימה ראשונה נגד עריץ צמא דם באפריקה שכנראה גם הוא בעל כוחות מיוחדים. בחוברת אנו רואים כיצד הם מתפקדים כצוות בפעם הראשונה וגם רואים כיצד הכוחות שלהם פועלים בשטח. כמו כל סדרת פעולה טובה הסוף של החוברת טוב ומותח מה שמבטיח שחוברת מספר שלוש תהיה ממש מעניינת ומלאת אקשן.

הדמויות שמאכלסות את הסדרה מזכירות מאוד דמויות מיקום די סי ואף אחד לא מנסה להסתיר את זה. כבר בפעם הראשונה שהסדרה הזאת יצאה (אי שם בשנות השמונים) לא ניסו בכלל במרוול להסתיר את הדמיון. השוני הגדול כאן הוא שהדמויות, המותאמות לשנות האלפיים, אלימות יותר ומשחקות מלוכלך. חלקן מאוד מטרידות גם בהתנהגות וגם בעבר שהביא אותן לאן שהן ובעיקר הדמות הראשית של מארק, תואם סופרמן, הרבה יותר ציני ומפוכח מהדמות שהוא שואב ממנה את ההשראה.

הכותב, ג'יי מייקל סטראזינסקי, עושה את המעבר לליין הרגיל של מארוול לכמעט בלתי מורגש וזאת למרות שהוא מרסן את עצמו לעומת הסדרה הקודמת שם לא היו לו גבולות. הבעיה היא לא המעבר לליין הרגיל של מארוול אלא הסיפור הרגיל שבו בחר סטראזינסקי לפתוח. הסדרה הקודמת הייתה חכמה יותר ומאתגרת יותר, עכשיו אנחנו מקבלים סדרה די פשוטה שנעלם בה מקצת העומק שאפיין אותה. סטראזינסקי הוא כותב חכם שיודע לכתוב אקשן והסדרה הזאת משלבת בין השניים בהצלחה כאשר הדמויות שהוא בנה עובדות נהדר בתוך הסיפור, אבל שוב הוא די צפוי וחבל שכך.

הצייר, גרי פרנק, ממשיך לעשות את העבודה הטובה שהורגלנו ממנו. הסדרה הקודמת איחרה המון פעמים אבל לאחר מבט על האומנות הכל נסלח. פרנק עושה עבודה מעולה כשזה מגיע לעיצוב הדמויות ובאקשן הוא בכלל מצליח בגדול. התנועה מבוצעת נהדר וכשכל דמות משתמשת בכוחות שלה זה נראה ועובד טוב. פרנק לא טועה כאן בכלל, הסגנון שלו, מן שילוב של הרצינות והנוקשות של סטיב דילון והעדינות והחן (במיוחד בבנות) של מייקל טרנר, מצליח להחזיק את הסיפור בקטעים היותר יבשים והיותר צפויים.

לסיכום, מי שקרא את הסדרות הקודמות ובא עם איזושהי צפייה רוב הסיכויים שהוא לא יתאכזב. מי שלא קרא אמנם יכול להתחיל כאן אבל לא יוכל ליהנות כפי שצריך מבלי לקרוא את המבוא ובניית הדמויות שמוצגים בצורה נהדרת בסדרה הראשונה.