Supreme Power: Nighthawk #1


כותב: דניאל וויי
צייר: סטיב דילון







הביקורת של: דני

התרשמות כללית: 9/10






סופרים פאוור זאת סדרה שיוצאת בליין המקס של מארוול, ליין שנועד לשבור את כל הגבולות, ליין שתפקידו העיקרי בחיים הוא לתת ליוצרים חופש לעשות עם הדמויות דברים שהם לא יכלו לעשות איתן בליין הגיבורים הרגיל או בליין המארוול נייטס. איזה דברים אתם שואלים? המממ.... הדברים הרגילים: קללות, אלימות קיצונית, עירום ובעצם כל מה שכביכול מצונזר בכל מקום אחר ביקום מארוול. ככל שהסדרה התקדמה לא ממש הרגשנו שהיא בכלל חלק מליין המקס אלא יותר מארוול נייטס לייט. ואכן הסדרה עושה מעבר דירה לליין המארוול נייטס בקרוב. בחודש האחרון יצאה החוברת הראשונה במיני סדרה שעליה אני כותב את הביקורת הזאת ואני שמח לומר שככה צריכה להראות סדרה בליין המקס.

לפני שאני ממשיך אני חייב לומר כמה מילים על המיני סדרה דוקטור ספקטרום. המיני סדרה המפוקפקת הזאת יצאה במקביל לסדרה הרצה ואף אחד לא הבין מה הקטע שלה בכלל. סמנתה ברנס כתבה ולמרות שסטראזינסקי משום מה מאוד אוהב אותה היא לא יודעת לכתוב מי יודע מה וזה בלשון המעטה. הקוראים היו מבולבלים כי הסדרה הרצה בקושי התחילה וכבר יש מיני סדרה? בקיצור, כישלון גדול של מארוול. אבל עכשיו, שהסדרה הגדולה הסתיימה (עד שהיא תמשיך שוב בליין אחר תחת שם אחר), זה הזמן להפגיז עם מיני סדרות וזה בדיוק מה שקורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה בביקורת...

המיני סדרה מתמקדת בנייטהוק, הגיבור שלובש חליפה שחורה מגניבה ומשרה אווירה של באטמן. אנחנו רואים כיצד הוא לוקח את החוק לידיים ומשאיר את ראש העיר חסר תעסוקה, משהו שלא מסתדר עם התכוניות שלו להיבחר שוב. במקביל אנחנו פוגשים את בינסט, הוא נמצא אשם כרוצח סדרתי שפיתח רעל קטלני ונמצא כרגע בכלא במצב קטטוני. עדין לא ידוע כיצד שני הסיפורים מתקשרים אבל המבוא נראה מאוד מאוד מבטיח.

דניאל וויי הוא אחד הכותבים החמים כיום, זה שהוא לא מר סטראזינסקי הגדול לא אומר שמיד צריך לשלול את המיני סדרה הזאת, ההפך, אולי יש לו מה לחדש? ואכן יש לו מה לחדש. הוא כותב סיפור אפל, קודר ומרתק תוך כדי שהוא מנצל את ליין המקס כפי שצריך. הוא מצליח לגרום לנו להזדהות עם הרוצח, כן הרוצח דווקא, ונותן לנו את ההרגשה שיש משהו ענק שאנחנו לא יודעים, לא על הרוצח שלנו ולא על הגיבור. הכתיבה שלו זורמת נהדרת כאשר פה ושם הוא מכניס קטעים חזקים כדי לזעזע את הקוראים ולשאוב אותם עוד יותר חזק לסיפור, וזה עובד לו נהדר.

סטיב דילון הוא לדעתי אחד הציירים הגדולים שיש ובמיוחד כשמדובר בדמויות לא יציבות כמו הפאנישר, בולסאיי, החברה היקרים מהפריצ'ר ועכשיו שתי הדמויות המרכזיות כאן. הרוצח אומר פחות או יותר מילה אחת כל החוברת וזה מספיק כדי שנדע בדיוק מה עובר לו בראש, זאת גאוניות לשמה. אני לא יודע של מי היה הרעיון לתקוע פתאום ליצן באחת הסצנות אבל הדרך שבה דילון מצייר אותו מיד גורמת לנו להרגיש שמשהו רע מתקרב.

לסיכום, דניאל וויי וסטיב דילון מביאים לנו כאן סיפור מתח/פשע מצמרר ומותח תוך כדי שימוש בכלים שמקנה ליין המקס. הסגנון של סטראזינסקי הוא מעודן יותר ולכן מארוול צדקו שנתנו לדניאל וויי, עם הסגנון היותר מלוכלך והממזרי שלו, לכתוב את המיני סדרה בכיכוב הגיבור הפחות יציב והיותר קיצוני בסופרים פאוור.