MOON KNIGHT #1


כותב: צ'ארלי יוסטון
'צייר: דייוויד פינץ







הביקורת של: יובל

התרשמות כללית: 6/10





בפעם האחרונה שהדמות הזאת הופיעה בסדרה משל עצמה הייתה לפני שנים רבות, הגל החדש של החזרת דמויות ישנות לא פוסח גם על מארוול שמסירה את האבק מדמויות ישנות ומחזירה אותן לבמה המרכזית. והפעם חזרה כשרה למהדרין בדמותו של מון-נייט, הגיבור היהודי והעתק כמעט מדויק של אחת הדמויות מהחברה המתחרה.

מארק ספקטר היה שכיר חרב שחייו השתנו ללא היכר כשפגש את אל הירח המצרי. בעקבות אותו מפגש הפך מארק למון-נייט ונלחם בפשע בעזרת העוזר הצרפתי שלו פראנצ'י. הסדרה החדשה מוצאת את מארק במצב לא טוב בכלל וכפי שנראה החיים שלו רק הלכו והידרדרו. כל החוברת היא בעצם מונולוג אחד ארוך שבו מארק מסביר למה בעצם הוא כל כך אוהב להיות מון-נייט ומה בדיוק זה תורם לו לחיים. אמנם יש כמה פרטים שמראים איך הוא הגיע למצב שבו הוא נמצא כעת, אבל הדבר המרכזי, או יותר נכון הסיבה המרכזית למצב לא מוזכרת. החוברת משמשת כמבוא ובשונה מחוברות אחרות היא לוקחת את הזמן, לא מסבירה יותר מדיי ונותנת לקוראים לעשות את רוב העבודה בעצמם. ברגע שמסיימים לקרוא יש יותר שאלות מתשובות אבל נשארים עם בסיס טוב לסיפור שעומד להיות.

החוברת שונה מאחרות בצורה בה הדמות הראשית מוצגת. כפי שצוין, כל החוברת היא מונולוג אחד ארוך מונולוג שבמידה והוא לא מבוצע טוב אפשר לאבד עניין די מהר וכאן העניין גבולי. פתיחת סדרה חדשה במונולוג זה מאוד בעייתי כי הקוראים לא מקבלים תמונה רחבה יותר או זווית אחרת מלבד נקודת המבט הצרה של הגיבור עצמו. חברת מארוול צריכה לצאת מנקודת הנחה שאין הרבה אנשים שמכירים את הדמות ואת ההיסטוריה שלה ולכן זה שהיא בחרה להציג את הדמות בצורה כזו נראה כסיכון די מוזר. בקריאה ראשונה החוברת לא משאירה יותר מדי רושם (חוץ מהאומנות היפה) אך בקריאה שנייה ומעמיקה יותר מתקבלת תמונה טובה יותר וכנראה על זה מארוול בנתה.

הכותב, צ'ארלי יוסטון, הוא סופר ידוע בארצות הברית וזה בהחלט מתבטא בכתיבה שלו ובדרך שבה הוא בחר להתחיל את הסדרה. אי אפשר להגיד שהכתיבה לא מעניינת והזווית לא מסקרנת מספיק אבל עדיין היא יותר מדי צרה ומסוכנת. הרעיון של גיבור שאיבד את הכל ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה כנגד כל הסיכויים הוא לא רעיון חדש ובוצע כבר כמה פעמים בהצלחה גדולה, לדוגמא דרדוויל של פרנק מילר, השוני הוא שפה אנחנו מקבלים את המוצר המוגמר וצרכים להתחיל לנחש אחורה. השאלה הגדולה היא למה שיהיה לנו בכלל אכפת שהוא איבד את הכל כי מי בכלל מכיר אותו? מה שיוסטון מרוויח מהזווית הזאת הוא גיבור נואש שיעשה הכל כדי לחזור חזרה לחיים הקודמים שלו וכך מובטח לנו סיפור אפל ואלים יותר ולמיטב הבנתי כמיטב המסורת של מון-נייט. המונולוג בקטע האקשן שפותח את הסדרה עשוי טוב מאוד וכך גם הדרך שבה הוא ממשיך עד הסוף אבל צריך לחכות ולראות איך יוסטון כותב קומיקס או נכון יותר בועות דיבור ולא רק מחשבות כדי לשפוט עד הסוף איזה מין כותב הוא.

הצייר של הסדרה הוא דייווד פינץ' שכרגיל לא מפספס. פינץ', שבשנה האחרונה רק הלך והשתפר, לא עוצר גם בחוברת הזאת ועשה עבודה מצוינת. כל פנל בחוברת נראה מצוין, הכל מושקע עד הפרטים הקטנים ובאמת שאי אפשר למצוא משהו רע. קטע האקשן בהתחלה מבוצע כל כך יפה והתנועה בו נראית טובה יותר מכל חוברת קומיקס שתרימו בחודש חודשיים האחרונים. הסגנון שלו מאוד דינאמי ואי אפשר להפסיק להסתכל ולחזור אחורה בחוברת. אחד הדברים שחוברת מסוג זה צריכה היא צייר שמסתדר עם נוף עירוני וגם כאן פינץ' לא נכשל, העיר ניו-יורק נראית מצוין, הרחובות והשמיים האורבנים נראים נהדר. ובמילים אחרות, האומנות הנפלאה של פינץ' מחזיקה את החוברת הזאת כמעט לבד.

לסיכום, מונ-נייט הוא דמות שקיימת כבר כמה שנים ועכשיו מקבלת זריקת עידוד, אם הסדרה תצליח או לא קשורה המון בכותב שלקח כאן סיכון אדיר בדרך שבחר להציג את הגיבור. בינתיים זאת נראית יותר סדרה של צייר מאשר כותב ואם זה ימשיך כך היא לא תחזיק מעמד יותר משלוש חוברות. הרעיון המרכזי נשמע נחמד אבל הביצוע חייב להיות יותר מטוב כדי להשאיר קוראים בסדרה.