ביקורות קצרות ובצרורות 78
מאת איתי רוזנבאום

Green Lantern #45
כפי שרובכם יודעים (ומי שלא יודע, שיקשיב (או... יקרא) טוב למשפט הבא) היקום הגדול של די-סי נמצא כרגע במלחמה עצומה עם כוחות המוות שחוזרים לחיים על ידי טבעות שחורות. האירוע, העונה לשם Blackest Night, יוצא מהמיתולוגיה שמתבססת בשנים האחרונות בכותר Green Lantern. כשכל היקום מוצף כרגע בטבעות ומנורות בשלל צבעי הקשת, נשאלת השאלה: מה עם הסדרה ממנה הכל התחיל? מה קורה ב- Green Lantern עצמו? ובכן, מסתמן שהסדרה מקבלת פורמט דומה למה שנעשה עם New Avengers בזמן Civil War: הסדרה מתמקדת בכל מיני נקודות פרטניות שונות במלחמה הגדולה. חודש שעבר קיבלנו מבט מעמיק יותר ל- Martian Manhunter, החודש אנחנו מתמקדים בקרב המתרחש בשמי זאמורה, כוכב הבית של ה- Star Sapphires בין אותו צבא ורוד לבין הצבא הצהוב של סינסטרו. כל זה אולי נשמע מסובך למי שלא עוקב אחרי ומכיר את העולם העשיר שעומד מאחורי הגרין לנטרן, אבל בגדול החוברת נותנת מבט על אזור אחר שכנראה שלא יזכה לאור הזרקור בסדרה הגדולה. הסיפור שמסופר חביב, אבל למי שאכפת לו רק מהסיפור הגדול של "השחור שבלילות" (Blackest Night, יענו...) בהחלט יכול לוותר על החוברת. רובה מכילה את סיניסטרו וקרול פריס מדברים המון בזמן שהם יורים אחד על השני קרניים צהובות וורודות, בהתאמה. כמובן שמעבר לטקסט אנחנו מקבלים מבט פנימי על הדמויות האלה ולומדים מה באמת מניע אותן (הדיאלוג הפנימי של פריס בהחלט מעניין והדינמיקה בינה לבין האל ג'ורדן מאד מעניינת).
הבעייה המרכזית בחוברת, לעומת זאת, היא האומנות. זה לא שדאג מאנקי צייר רע, יש פאנלים בחוברת שנראים מצויין, הבעייה נובעת מכך שאת החוברת הגדולה מצייר איבן רייס, אחד מציירי Green Lantern הטובים ביותר של העשור האחרון. כל צייר שיעמוד אל מול רייס יראה פחות טוב, ולכן למאנקי לא היה סיכוי עוד לפני שהתחיל. הסגנון של מאנקי הוא מאד סטנדרטי ומזכיר עשרות ציירי קומיקס אחרים, אין בחוברת שום ייחוד ששם אותה מעל חוברות אחרות על המדף. לסיכום, החוברת היא לא חוברת גרועה, אבל היא בהחלט לא נחוצה לקוראי Blackest Night. ואלו שקוראים אותה בכל מקרה, לא צריכים את הביקורות שלי.
ציון סופי: 8 מתוך 10

Flash Rebirth #4
כל הבלאגן הזה של Blackest Night, טבעות בשלל צבעי הקשת והתעניינות ההולכת וגדלה בעולם של Green Lantern החלה ממיני סדרה קטנה בשם Green Lantern: Rebirth. הסדרה חידשה את ההתעניינות בדמות והעולם שמסביבה, והייתה הצעד הראשון של ג'ף ג'ונס בבניית המיתולוגיה העשירה שעליה הוא מספר מאז. די-סי, אחרי שראו שמר ג'ונס יודע איך לכתוב קומיקס טוב, מנסים לשחזר את ההצלחה, הפעם עם הפלאש. כמו קודם, גם Flash: Rebirth עוסקת בהחזרת דמות ישנה (בארי אלן) אל התפקיד אותו מילאה לפני המון זמן (הפלאש). בשונה ממקודם, בארי אלן די נעלם מהעולם כליל, בעוד שהאל ג'ורדן נשאר ומלא שלל תפקידים כמו Parallax וה- Spectre. יכול להיות שזה תורם לעובדה של- Flash Rebirth אין את הקסם שהיה לקודמתה. הדמות של בארי לא מושכת ואני לא מוצא את עצמי מחכה בקוצר עיניים לשובו. הסיפור שג'ף ג'ונס מנסה לספר סובב סביב ה- Speed Force, קונספט שככל שאני מנסה להבין אותו יותר, אני יותר מתבלבל. לאורך הסדרה אנחנו נכנסים לתסבוכת שלא נראה שיש דרך לצאת ממנה בנוגע למה הוא באמת ה- Speed Force, ורק מלנסות ולהבין מה הדמויות אומרות יש לי כאב ראש. בתור סדרה שאמורה לפשט את העניינים לקוראים חדשים, היא לא משיגה את המטרה. אית'ן ואן שיבר, שמצייר את החוברת, בדרך כלל אמן נפלא והאומנות שלו היא חלק מהסיבה ש-Green Lantern Rebirth היה כל כך מוצלח. כאן, לעומת זאת, יש הרגשה קצת אפילפטית. אני מבין שמדובר בסדרה שמתעסקת בדמות שהכוח שלה הוא לרוץ מאד מהר וישנם את האפקטים המוסכמים שאומרים "תראו, הוא רץ מאד מהר". האפקטים האלה עובדים מצוין כשמדובר בדמות אחת או שתיים. הבעייה היא שכאן כמעט כולם רצים מאד מהר, אז העמודים מלאים בקשקושים של מהירות וזה עושה קצת כאב ראש להסתכל על זה. מה גם שהסצנות שמתרחשות בתוך ה- Speed Force עצמו מעוותות דמויות מסוימות, בעוד שאחרות נשארות ללא פגע. הכל מוזר ולא הכי ברור בעולם.
Flash: Rebirth הוא ניסיון לשחזר את הנוסחה של סדרה מוצלחת קודמת, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. החידוש של הפלאש לא מתקרב לרמת העניין שהחידוש של חברו ירוק הטבעת הגיע אליה, ובגדול הייתי אומר שהסדרה הזאת די נכשלת בניסיון.
ציון סופי: 4 מתוך 10

Deadpool #14
אחרי כל ההתעסקות במוות ואנשים שחוזרים ממנו (בין אם להציל את משפחתם או כדי לאכול אותם), צריך קצת גיוון, משהו טיפה יותר קליל שמעביר את הזמן עם חיוך. מזל שקיימת סדרה כמו Deadpool. המון סדרות קומיקס אוהבות לבוא בהכרזות כמו "שום דבר לא יהיה אותו דבר" או "הכל יכול לקרות", לפעמים ההבטחות נשמרות ולפעמים (בדרך כלל) הם לא. Deadpool היא סדרה שבה באמת הכל יכול לקרות, לא ברמה של שינויים אדירים לעולם, אלא ברמה של גיחוך מוחלט. לא משנה איזה רעיון ביזארי ומוזר עולה בסדרה הזאת, איכשהו, זה עובד. בהרצה הנוכחית דדפול, לאחר שהרוויח ים של כסף, מחליט שהוא רוצה להיות פיראט. כידוע, פיראטים צריכים אי בקרביים, ולשם בדיוק מפנה דדפול את פניו. המשך החוברת הוא פשוט רצף אירועים, כל אחד יותר מטורף מקודמו והכל, הכי חשוב, מצחיק. זה היופי של דדפול, הסדרה לא לקחת את עצמה ברצינות בכלל, מה שנותן לכותבים ולציירים את החופש לעשות מה שהם רוצים בלי להשקיע יותר מדי בסיפור עמוק בעל רבדים ומטפורות לחיי היומיום. מדי פעם, אפשר גם לכתוב סיפור על פיראט עם חבר בחליפת תוכי שנלחם בפיראט שלא מסוגל לגדל זקן כמו שצריך.
ציון סופי: 8 מתוך 10

Sinister Spider-Man #3
ואם עדיין לא הספיק לכם ואתם רוצים עוד קצת שטויות וכיף, מארוול מספקים לכם עוד סדרה שבה קורים דברים מגוחכים מכריכה לכריכה. ה"סיפור" ב- Sinister Spider-Man עוקב אחרי מק גרגן, הסקורפיון לשעבר וונום כיום, בעוד הוא חוגג לו בעבודה החדשה שלו כספיידר-מן בקבוצת האוונג'רס של נורמן אוסבורן. גרגן, כידוע לכולם, הוא לא בן אדם עם לב זהב, וביחד עם הסימביוט שהופך אותו לונום כל התכונות הנוראיות שלו מוקצנות, מה גם שהוא מפתח רעב לבשר אדם. במקביל להתעללות הקבועה של גרגן בראש העיר החדש של ניו יורק (ג'יי ג'ונה ג'יימסון), ישנה קבוצה של קורבנות של ונום שרוצות לנקום בו. כל אלה היו יכולים להצטבר לסדרה די רצינית הבוחנת את המעשים שאדם עושה ואת ההשלכות שלו. במקום אנחנו מקבלים אומנות מוקצנת ונפלאה, דיאלוגים קלילים ושנונים ופרודיה אחת גדולה על דוקטור מנהטן (שכל פעם מחדש דואגים להזכיר לנו שהוא ערום).
הסדרה כיפית, ואולי זה לא הדבר הכי בריא בעולם, אבל אני מאד נהנה לראות את גרגן מתפרע ללא מעצורים.
ציון סופי: 8 מתוך 10

Fantastic Four #570
טוב, למען האמת, לא ממש היה לגו'נתן היקמן ודייל איגלשם סיכוי. הם קיבלו את המשימה הבלתי אפשרית לעקוב אחרי אחד מהצוותים הכי בומבסטיים שאי-פעם עבדו בעולם הקומיקס. מארק מילר ובריאן היטץ', שהיו אחראים לאולטימטס המצויין, הביאו לנו הרצה על ארבעת המופלאים שהייתה שונה, ניסתה דברים חדשים והביאה להתפתחות משמעותית בדמויות. אפילו העיצוב של הכריכה היה שונה וחדש ונתן לסדרה מראה עדכני, שלטעמי היה מאד נחוץ. החוברת מאת הצוות החדש היא צעד משמעותי אחורה. הדמויות עשו רגרסיה לדרך שבה הם נכתבו וצוירו לפני מילר והיטץ', בסגנון יותר קלאסי. גם הסיפור הוא יותר סיפור "קלאסי" שלא מחדש יותר מדי. הוא המשך ישיר של המיני סדרה של היקמן Dark Reign: Fantastic Four. למי שלא קרא את המיני סדרה: ריד ריצ'רדס ממציא מכונה שסורקת מציאויות חלופיות על מנת למצוא אלטרנטיבות ופתרונות למשברים שקרו. הסדרה הרצה תמשיך את החוט המרכזי הזה, ולמען האמת, זהו. היופי של הריצה של מילר והיטץ' נבע מכך שהם נתנו לכל דמות משהו לעשות. כאן כל מה שאנחנו מקבלים זה אזכור בחצי משפט שבן נפרד מארוסתו, ג'וני מזכיר את Nu-Earth, וסו... לא כל כך קיימת. לסיכום, נראה שארבעת המופלאים חוזרת להיות סדרה רגילה לחלוטין, בנאלית, שלא לוקחת צעדים משמעותיים ומנסה לחדש יותר מדי. מי שאוהב סיפורי ארבעת המופלאים "קלאסיים", יהנה מהחוברת. אני מעדיף שהחוברות שלי ינסו לחדש.
ציון סופי: 6 מתוך 10

איתי רוזנבאום הוא כותב, חובב קומיקס וסתם בחור נחמד.
מעוניינים לקרוא עוד מהשטויות שלו? אתם מוזמנים לבקר באתר שלו...