Kick-Ass HC
מאת גל פלודה

מו"ל: Marvel Comics - Icon
פורמט: סדרה רצה
ז'אנר: גיבורי-על
מס' גליונות: 8 (נכון לפברואר, 2010)
כותב: מארק מילר
אומן: ג'ון רומיטה ג'וניור
תאריך הוצאה לאור: פברואר, 2008 - עכשיו

---

בשבוע שעבר כתבתי את הביקורת שלי על "Mesmo Delievry", קומיקס קטן וצנוע שהגיע משום מקום, נכתב וצויר בידי אמן כמעט אלמוני, והצליח לתפוס אותי לא מוכן.
לפעמים זה בדיוק מה שטוב בקומיקס (ובעצם בכל מדיום אחר) - הגורם העצמאי והלא מוכר שמגיע בהפתעה וללא תרועת חצוצרות ומצליח, לפעמים על חשבון מוצר מופק היטב, בו היו מעורבים התותחים הכי כבדים בעסק ושקיבל פרסום חסר תקדים (ראה מקרה ההתמודדות באוסקר של "The Hurt Locker" מול "Avatar").

אם "Mesmo Delievry" היה היתוש הקטן, אז על משקל אותה השוואה הרי ש-"Kick-Ass" הוא האריה האימתני. קומיקס שנוצר בידי אחד הכותבים הכי מוערכים ומצליחים של התקופה ולצידו צייר עם מוניטין לא פחות כבד. ואם זה לא היה מספיק הרי שטרם הוצאת הסדרה, דאגו בחברת מארוול (שמוציאה את הסדרה תחת החותם Icon) לפתוח במסע פרסום ויראלי חסר תקדים באינטרנט, מסע שהסתיים במכירה פומבית עבור שם הגיבור (...וכך קיבלנו גיבור עם שם אמיתי דפוק לגמרי - Dave Lizewski).
ה"הייפ" סביב הסדרה היה כל כך גדול עד שנחתם חוזה להפקת סרט המבוסס עליה ארבעה חודשים עוד לפני שיצאה החוברת הראשונה, הצילומים הסתיימו כבר בתחילת 2009 והסרט מתוכנן לצאת לאקרנים כבר באפריל הקרוב. בכך הפך הקומיקס לקומיקס הראשון שצולם כסרט עוד לפני שקהל הקוראים ידע בכלל מה קורה בעלילה שלו.

זה בדיוק מסוג הדברים שעושים לי באופן אישי "אנטי" - דעה קדומה שלילית נגד הסדרה לפני שבכלל קראתי עמוד אחד ממנה. כזה אני. כך יצא שלא קראתי אפילו חוברת אחת של ההרצה, אבל כעת שיצא האוגדן (בזמן שיא של כחודש אחרי יציאת החוברת האחרונה בסיפור, כמובן בכדי להקדים ולנצל את יציאת הסרט) לא נותרה לי ברירה... הייתי חייב לדעת על מה כל המהומה.

אז לטובת אלו כמוני שלא דאגו להתעדכן בזמן אמת, העלילה עוסקת באותו נער צעיר בשם דייב (נעזוב את שם המשפחה וזהו), שמנהל חיי מתבגר טיפוסי ומתבכיין על מר גורלו לא פחות מידידנו פיטר פארקר. בקיצור, עוד לוזר.
כמובן שבין השאר דייב הוא חובב קומיקס מושבע ומנהל ויכוחים מרים בעניין עם חבריו, עד שיום אחד עולה במוחו הרעיון ה"מבריק" - למה אי אפשר להיות "גיבור-על" במציאות? מה כבר מסובך בזה? זה בטוח יותר מגניב מלהיות עוד מתבגר ממוצע...
כאמור, הקומיקס יצא תחת חותם Icon שמיועד לקהל בוגר, ובהתאמה התשובות לשאלות אותם שואל דייב יתגלו כתשובות קשות ומרות במיוחד.
חליפה ומסיכה מגניבים לא יצילו אותך בהכרח מהאכזריות של העולם ה"אמיתי", ולמרות שיש כאלה שיריעו לך על מעשי הגבורה, יש גם כאלה שיחליטו שבכך הפכת גם למטרה לגיטימית, ותצטרך לשאת בתוצאות מעשיך - אפילו אם אתה רק נער מתבגר.
מעשיו של דייב גורמים לאנשים נוספים לחקות אותו, כמו גם "גיבורי-על" נוספים שמתגלים כהרבה יותר רציניים ממנו - הצמד האלים במיוחד של אב ובתו בת ה-10(!) המתכנים "ביג דאדי" ו"היט גירל".
מצד שני, הוא מושך התעניינות פחות רצויה מבחינתו - אנשי המאפיה שמתלהבים קצת פחות ממעשי הגבורה העצמאיים של הח'ברה בתחפושות.
אני חייב להודות שהעלילה הייתה הרבה יותר מעניינת ממה שחשבתי והלכה למקומות לא צפויים ומאוד קיצוניים מבחינת התכנים שלה. כאן אני חייב להוריד את הכובע בפני מילר ש"לא דפק חשבון" עם סיפור מפתיע. גם שחשבתי שכבר נכתב בז'אנר כל מה שהיה יכול להיכתב, מילר בה ומביא בו טוויסט מעניין.
חוץ מזה, הוא הביא שמות מגניבים לדמויות - ?Kick Ass? Big Daddy? Hit-Girl זה קול!
אמנם בהתחלה הוא קצת נסחף עם אהבת עולם הקומיקס ואפילו דואג לטפוח לעצמו על השכם עם אזכור פנימי בוטה עבור "Marvel 1985", אבל נסלח לו.

הבעיה היחידה שהייתה לי היא עם הצייר רומיטה. אני פשוט לא אוהב את סגנון הציור שלו. אני יודע שהרבה ירימו גבה ולא יבינו איך אני אומר דבר כזה על אחד מהאמנים הכי מוערכים בביזנס (לא לשכוח בן של...), אבל שוב - כזה אני.
אני פשוט לא אוהב את ההצללות שלו, שבעיני נראות קצת חפיפניקיות ובייחוד אני לא אוהב את הפרצופים המכוערים שהוא מצייר. אצלו כל אחד נראה כמו צאצא ישיר של האדם הניאנדרתלי. פיייייייחסה.
תראו, זה לא שהוא צייר גרוע שלא יודע לצייר בכלל, אבל ממישהו עם שם כמו שלו אני מצפה לקבל אמנות ברמה אחרת לגמרי.
בדיעבד, אחרי שסיימתי לקרוא, חשבתי שאולי בכל זאת האמנות של רומיטה מתאימה לסיפור, בדיוק בגלל שהסיפור מתעסק באנשים "אמיתיים" שלא אמורים להראות כמו סטריאוטיפים של גיבורי-על, ואז החספוס של האמנות מתאים לחספוס של הסיפור.
אז החלטתי לתת ציון סופי גבוה יותר לאמנות.
אבל אז עשיתי שוב חושבים והחלטתי שאני עדיין לא אוהב את הציורים שלו. אז הורדתי לו את הציון חזרה.

לסיכום, מילר נתן לקוראים סיפור שמוציא לז'אנר גיבורי העל את הקרביים (ואז גם יושב לאכול אותם בלי סכו"ם), סיפור מפתיע שלא מפחד להיות בוטה ואלים גם בתוכן וגם בגרפיקה ונותר רק לראות אם הסרט באמת ילך עד הסוף, או ששוב נקבל גרסה הוליוודית מרוככת, מטופשת ומחוממת מחדש עבור הקהל האמריקני (מי אמר "Wanted"?).

מי שרוצה ביקורת נוספת מוזמן לבלוג של sex, comics and rock n' roll

לסיכום
תסריט: 9
אומנות: 7
ציון סופי: 8 בסולם פלודה!