משבר הזהות

במקור: Identity Crisis #1-7
כותב: בראד מלטצ'ר
צייר: ראגס מוראלס






הביקורת של: יובל

התרשמות כללית: 9/10






הרבה סדרות מבטיחות לנו שינוי משמעותי אחרי ולפני הפרסום שלהן ורק מעטות באמת מקיימות את ההבטחה הזאת. אני שמח לבשר שהמיני סדרה הזאת לא רק קיימה את ההבטחה אלא שלפי פרסומים מוקדמים של חברת די סי היא גם תמשיך לקיים את ההבטחה בשנת 2005.

הכל החל ברצח של דמות די שולית ביקום של די סי וסביב אותו רצח הסתובבה כל הסדרה עצמה. הרצח מחריד ככל שיהיה מהר מאוד איבד את הבמה המרכזית וההשפעות שלו הם אלה שהפכו להיות השחקנים הראשיים בסדרה הזאת. אחת הטענות נגד חברת די סי היא שהדמויות של החברה אינן פגיעות או אנושיות מספיק ואז באה Identity Crisis והוכיחה בדיוק ההפך. מזמן לא נראו הגיבורים של די סי כל כך פגיעים ואנושיים כמו שנראו בסדרה הזאת. ככל שהעלילה התקדמה לומדים עוד ועוד על הסודות האפלים של הגיבורים האלה ומגלים שהם לא כל כך מושלמים כמו שחשבנו וכשהן עושות טעויות אז ההשלכות מרחיקות לכת.

הרצח מהחוברת הראשונה סחב אחריו גילויים מפתיעים כאשר חברים חדשים בליגת הצדק מגלים דברים מטרידים מאוד על החברים הראשונים של אותה ליגה. מסתבר שחברי הליגה הישנה נקטו באמצעים קיצוניים כדי להבטיח שזהותם הסודית תשמר. הדבר כלל גם "התעסקות" אם אחת הדמויות החשבות והמרכזיות ביותר ביקום די סי. ככל שהסדרה מתקדמת היא חוקרת יותר ויותר לעומק רעיונות חדשים ומסבירה המון דברים שאנחנו בתור קוראים לא ידענו למה קרו בעבר, לדוגמא שינוי התנהגות קיצוני בנבלי על לשעבר שלפתע הפכו לחלשים יותר או בכלל חזרו למוטב.
התעלומה נפתרת בסוף החוברת השביעית ואנחנו מגלים מי היה הרוצח, אבל שוב, הרצח והרוצח עצמו הם לא הסיפור המרכזי כאן ופה טמון רוב הכוח של הסדרה הזאת. יש לנו כאן עסק עם משהו אפל וגדול יותר שבכלל קשה מאוד לתפיסה. כל מי שלא קורא די סי או כל מי שלא מכיר את כל הדמויות לא צריך להיבהל, הסדרה היא מאוד ידידותית לקורא ומוסברת בצורה מעולה. למרות שאני לא מכיר שליש מהדמויות שם מצאתי את עצמי מאוד נהנה וגם מבין יותר על היקום של די סי ומה מפעיל אותו. לאורך הסדרה יצאו כמה וכמה סיפורי "קשר" בחוברות רצות אחרות שהושפעו מהמעשים שמוצגים כאן. הסיפורים האלה לא היו מדהימים להוציא את סדרת הפלאש שם ההשפעות היו חזקות במיוחד.

הכותב, בראד מלטצ'ר, שאחראי להרצה מצוינת בגרין ארו, הוא סופר מתח במקור דבר שמורגש לאורך כל הסדרה. בנוסף הוא קורא ותיק של סדרות די סי ומכיר היטב את היקום מה שעזר לו רבות בסדרה. מלטצ'ר מנסה להעביר סיפור שישנה את הדרך בה נסתכל על הדמויות של די-סי מעתה והלאה והוא עושה זאת בלי לפספס אפילו פעם אחת, הכל נראה אמין והגיוני. הרגש, שהוא המוטיב החוזר בסיפור, עובר בצורה נפלאה, הסיפור מרגש וגורם לקוראים להבין את הדמויות ולהזדהות עם הכאב שהכריע בלקיחת ההחלטות שלהן. יש שני דברים שבהם מלטצ'ר מתעלה על עצמו: הדיאלוגים השנונים והאמינים בין הדמויות, דיאלוגים שבעצם עושים את הסיפור והצורה בה הסיפור בנוי. אנחנו קופצים בין תקופות זמן (פלאש-בקים מהעבר), קופצים בין הגיבורים השונים ורואים כיצד כל אחד מהם מתמודד עם המשבר בדרך הייחודית שלו ובין לבין אנחנו עוברים ממקום אחד למשנהו כך שאין רגע אחד מעניין.

הצייר, ראגס מוראלס, בדומה למלטצ'ר, מתעלה על עצמו אם אומנות מרהיבה ולא משנה אם הוא מצייר דמות אחת או את כולם ביחד הוא לא מזניח אף פרט והכל נראה קרוב למושלם. ציירים רבים נופלים כשזה מגיע לציור המון דמויות שונות, יש כאלה שנראות טוב וכאלה שנראות לא מי יודע מה, אבל מוראלס מצליח לעמוד במשימה וכל דמות, מי שלא תהיה מהגדולה עד הקטנה ביותר, נראית רעננה, עם מראה ייחודי לה ועוברת מסך בלי בעיה. מוראלס גם מצליח להתמודד בצורה נפלאה עם התהפוכות והשינויים הרבים שמתרחשים במהלך הסדרה. מצב הרוח יכול להשתנות מדף אחד לשני ומוראלס מעביר את ההרגשה הזאת בלי שום בעיה והופך את הקריאה לטובה יותר. הבעות הפנים, שמשחקות תפקיד גדול בהעברת הרגשות, נעשות בצורה מושלמת. סצנות האקשן מוצלחות במיוחד כשהקרב הגדול בחוברת שלוש הוא אחד הקרבות היפים ביותר שנראו השנה.

לסיכום, כשניגשים לסדרה הזאת מצפים לקבל סיפור רצח מותח ומקבלים משהו שונה לגמרי, משהו שאחריו היקום של די-סי נראה לפתע שונה. אני מאמין שהיא תהפוך לסדרת חובה בכל בית ושהיא תעצב את שנת 2005 בדי סי. מזמן לא יצאה סדרה שההשפעה שלה הייתה כל כך עמוקה ומפתיעה כך שאנחנו צריכים להרגיש ברי מזל שהיינו שם כדי לקרוא אותה.