HAWKGIRL #50


כותב: וולטר סימנסון
צייר: האוורד צ'ייקין







הביקורת של: יובל

התרשמות כללית: 5/10





יקום די סי קפץ שנה קדימה, העולם כפי שאנחנו מכירים אותו השתנה לגמרי ובמשך השנה שחלפה קרו כנראה המון דברים שעיצבו אותו מחדש. את אחד השינויים המשמעותיים ביותר עברה הסדרה הזאת כאשר הגיבור הראשי שלה נעלם מין האופק ואת מקומו תפסה מישהי אחרת.

לעיר סט רוץ יש מגן וזה תמיד היה אותו אחד: הוקמן ,אבל שנה אחרי לעיר יש מגן חדש בדמותה של הוקגריל. כמובן שאין אנו יודעים מה בדיוק קרה ולמה דווקא היא נשארה אבל המנטרה הקבועה היא חכו לסדרת 52. אחד הדברים הייחודיים בסדרה היא הדמות הראשית וסיפור החיים שלה, על הגיבור רובצת קללה שכל פעם שהוא מת הוא עובר גלגול נשמות, מוצא שוב את אהבת חייו ואז מת שוב כדי לפגוש אותה בחיים אחרים וחוזר חלילה. בדי סי עשו החלטה אמיצה כאשר הם "סילקו" את הדמות הראשית הכל כך מוכרת והחליפו אותה עם דמות חדשה. החוברת מתחילה בסיוט בו הוקגירל נלחמת בשדים מוזרים כשלפתע מגיע הוקמן לעזור ולמסור לה מסר לגבי הדרך בה היא בחרה. החוברת מתנהלת כמו חוברת מתח כשיש חידה מסתורית מהעבר שצריך לבדוק וכוחות אפלים שפועלים מאחור. כמו כל חוברות השנה שאחרי החוברת מאוד ידידותית ואפשר ללמוד על הדמות תוך כדי קריאה. גם אם אף פעם לא קראתם את הסדרה אפשר להתחיל כאן בקלות.

בשונה משאר החוברות של השנה שאחרי החוברת הזאת לא עמדה בציפיות, הסיפור והרעיון המרכזי נחמדים אבל לא יותר מזה, אמנם הדף האחרון עושה את העבודה ומשאיר את הקוראים במתח אבל עדיין השאר לא מספיק מעניין. הדמות הראשית, הוקגריל, נחמדה אבל עדיין לא מספיק חזקה כדי לסחוב סדרה שלמה. החוברת מועברת על ידי המחשבות של הוקגירל וזאת הסיבה המרכזית לבעיה כאן, המחשבות לא מעניינות וחוזרות על עצמן.

הכותב, וולטר סימנסון, בחר בדרך הקלה, הרעיון של איום מהעבר נעשה כבר כמה וכמה פעמים בסדרה הזאת, נכון שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד אבל עדיין הרעיון נראה חלש. הוא לקח את הדמות הראשית ולאורך כל החוברת לא הצליח להפוך אותה למעניינת, אין בכלל טיפת רגש בדמות ולא כל כך מבינים מה עבר עליה בשנה האחרונה ובכלל מה דעתה על המצב החדש. אחד הדברים שבאמת מפתיעים זה שסימנסון בחר לא להראות את הדמות בתלבושת כאשר מקבלים אותה בתור הוקגריל רק בהתחלה. הדמויות המשניות, שהן עמוד שדרה של כל סדרה טובה, לא מספיק מעניינות וגם הדרך שבה הן מוצגות לא עשויה טוב. אולי יש לסימנסון רעיון ממש טוב וסיפור שרק מחכה להתפוצץ אבל בתור חוברת ראשונה היא לא עשתה את העבודה שלה ולא הייתה מספיק מעניינת או חדשנית.

הצייר, האוורד צ'ייקין, גם לא התאמץ יותר מדי. צ'ייקין, שללא ספק מסוגל לספק עבודות טובות, עושה רושם שצייר כאן כדי לצאת ידי חובה. אומנם הוא מצליח להעביר התחושה האפלה אבל נכשל בגדול בציור הדמויות. נראה שלא היה לו כוח או זמן ולכן לא השקיע יותר מדי, הכל נראה מרוח והרקעים נראים לא טוב. הוא לא מצליח לסגור את הסיפור יפה ומאוד מדאיג היה לראות את תחילת החוברת. בקטעי האקשן לא היתה העוצמה ולא דינאמיות כשההרגשה שחסר כאן משהו מתגברת ככל שמתקדמים. מי שאוהב את הסגנון המעוגל והגדול של צ'ייקין יתאכזב פה כי שוב הוא לא השקיע מאה אחוז ורואים את זה בזוויות ובפרופורציות .

לסיכום, הייתה אמורה להיות כאן סדרה חדשנית ומעניינת עם כותב וצייר מהשורה הראשונה אבל הם כנראה נרדמו באיזשהו שלב במהלך הכנת החוברת. רק אם החוברת השנייה תהיה ממש מדהימה ניתן יהיה לסלוח על הטעות של החוברת הזאת. בתור חוברת השנה שאחרי, שאמורה להיות טובה יותר מהסדרה הקודמת, החוברת נכשלת בגדול למרות הכיוון החדש.