Fear Itself: Wolverine #1
מאת דני אחירון

מו"ל: Marvel Comics
פורמט: סדרה מוגבלת
ז'אנר: גיבורי-על
מס' עמודים: 32
כותב: סת' פק
אומן: רונלד בושי
תאריך הוצאה לאור: 6 ליולי, 2011

---

הקיץ הגיע, וביחד עם המון ילדים משועממים בלי בית ספר והרבה כסף לבזבז הגיע שוב אירוע של מארוול בשביל שכולנו נפתח יחדיו את הארנקים והגיבורים שלנו שוב יתבלבלו בסיפורים לא קשורים ומיליון סדרות חדשות שיצוצו ויעלמו לפני שנספיק לזכור אותן. במקרה הנוכחי ניתן לנחם את עצמנו בכך שבחוברת הנ"ל אין יותר מדי Tie-ins מעצבנים, ובנוסף שלקחו את אחד הקלפים היותר חזקים של מארוול האדון רונלד בושיי שיצייר פה וכך כבר סללו חצי דרך אל עבר סיפור מהנה יותר עבורנו ועבור הדמויות שהן הסובלות העיקריות מהאירועים הללו.

אז בקצרה, הסיפור של אירוע Fear Itself מדבר על התעוררות אל הפחד הנורדי (במקביל לסרט של הגרין לנטרן של DC Comics שהרע בעלילה שלו גם כן הוא סוג של אל פחד, מקריות או שמה עוד חוסר דמיון מצד חברות הקומיקס?), העלמותו של ת'ור אל הרעם (וככל הנראה היחיד שבאמת יוכל להביס אותו) וכמה פטישים שנפלו מהשמיים ומיועדים עבור שליחיו של אותו אל פחד שכל מי שנוגע בהם הופך למין סופר רשע מפיץ פחד(?). הסיפור הנוכחי שלנו מתחיל במין רחפת ענק של S.t.r.i.k.e - עוד ארגון רשע נוסף ביקום מארוול משתלט עליה. הרחפת הייתה שייכת לנורמן אוסבורן, שגם לו היה ארגון רשע בשם H.a.m.m.e.r ונכנס לכלא לאחר אירועי Secret Invasion, ו-Dark Reign (שהם עוד שני אירועים מיותרים של מארוול). הרחפת הזאת מסתבר, היא נושאת נשקים עצומה והעובדה שארגון פשיעה/טרור השתלט עליה מדירה שינה מעיני ה-Avengers ובמטה שלהם בניו-יורק נשאר אחד, לוגן שהוא כנראה היחיד שיוכל לעצור אותם.

עד כה התעסקנו בסיפור, הלא כל כך מושך. הדמויות עצמן בסיפור לא מצליחות להרים את הסיפור הבינוני לשום מקום מדהים אחר. וולברין בסיפור מוצג כדמות מאוד מרובעת, פרט לסצנה ממש ממש מיותרת שבה הוא דואג לחברתו שלא תפגע כשתבוא איתו למבצע החילוץ (אליו הוא נשלח כמובן כי אין אף Avenger אחר בניו-יורק מסתבר) אנחנו לא רואים שום יציאה מעניינת שלו וללא ספק הדיאלוגים בחוברת והדמויות הן ממש לא הצד החזק שלה. בשלב מסוים אתה מבין שלקחת את החוברת הזאת יותר מדי ברצינות או כחלק אינטגרלי ממשהו זה טעות, ועדיף להתייחס לזה כאל חוברת אקשן מהנה, וברגע שאתה עושה את הסוויץ' הזה בראש הדברים נראים אחרת והחוברת זורמת קצת יותר. למרות שאין עוד הרבה אקשן, ואני מניח שנראה אותו יותר בחוברות הבאות.

כמו שציינתי, את החוברת מצייר האדון רונלד בושיי, אחד משחקני הרכש היותר חזקים ש-מארוול מחזיקים בשרוולם. הבחור, שפרץ אלינו בסדרה הרצה הקודמת של גוסט ריידר, ובסדרה האחרונה של הפאנישר מצייר קליל, איפשהוא בין טוני מור לג'ון רומיטה ג'וניור. קווים מאוד זורמים ולא מדויקים, אך קלילים ורישומים ברורים מאוד. לפי הבנתי הוא עשה אנימציה בצרפת לפני שנחטף על ידי מארוול. הציורים בחוברת מעלים בכמה רמות את העלילה הדי סתמית והופכים את החוברת הזאת בכל זאת לקומיקס חוויתי ולמשהו זכיר בין הרבה סיפורים דומים וסתמיים להחריד.

לסיכום, יש סיבה שאני מתרחק מהאירועים הגדולים הללו ככל יכולתי וכמה שהסדרות שאני קורא לא נפגעות מהם. הם הפכו לדבר מטופש, למסחטת כסף חסרת פואנטה עבור מארוול ולעוד פלטפורמה למחזר סיפורים שוב ושוב ושוב. אני לא ממליץ על החוברת הזאת לקוראים חדשים של וולברין, לקוראים ותיקים או לכל מי שמחפש חוברת טובה באמת, מי שאוסף, המזוכיסטים שנהנים מהאירועים האלה ושאר הלא ברורים עלולים להנות, אני הרגשתי באותו הסרט בפעם המי יודע כמה.

5/10 בסולם אחירון!