Batman: The Dark Knight #1-2
מאת דני אחירון

מו"ל: DC Comics
פורמט: סדרה רצה
ז'אנר: גיבורי-על
מס' גליונות: 2 (נכון ל-14 באפריל, 2011)
כותב: דיויד פינץ'
אומן: דיויד פינץ' וסקוט וויליאמס
תאריך הוצאה לאור: דצמבר 2010 - מרץ 2011

---

באטמן די מסכן בשנתיים-שלוש האחרונות. החיים שלו הפכו למין אופרת סבון גרועה; הוא מגלה שיש לו בן מהאקסית המיתולוגית טליה אל-גול, נחטף על ידי הכפפה השחורה, אויב חדש-ישן, שהתחזה לאביו, תומאס ויין(?!) ועינה אותו והאמין שהרג אותו (וגם אנחנו האמנו) בשביל לגלות שבועיים אחרי בערך שהוא שרד את הנפילה מהמסוק, ואז כחלק מה"משבר הסופי" של DC Comics בקרב עם הנבל Darkseid הוא גם נהרג, בשביל שיירש אותו הרובין המיתולוגי דיק גרייסון, והבן החוליגן שלו דמיאן יהיה הרובין החדש. משם עוד הלכנו והסתבכנו, באטמן שב מהמתים לאחר שהסתבר שהוא לא באמת מת, אלא גופת שכפול שלו נשארה ל-Darkseid והוא בעצם איבד את זכרונותיו ויצא למסע בזמן שבסופו חזר לימינו אנו. בשובו, הוא השאיר את דיק ודמיאן באטמן ורובין של העיר גות'הם, הוא עצמו יצא למצוא באטמנים בינלאומיים שיהיו בעת שיפרוש, וכדי להכין את העולם לאיום חדש. והאמת שמי שמסכן פה באמת זה אנחנו שהיינו צריכים להתמודד עם כל הצרות האלה. אז עכשיו, אחרי שהאירועים הכבדים של הדמות נגמרו, האם נזכה לקצת נחת? כרגע נראה שכן.

הסדרה החדשה יחסית, שצצה לה לצד עוד הרבה סדרות אחרות עכשיו כשנגמרו המשברים ואפשר להוציא הרבה סדרות באטמן חדשות, מכילה אומנות וכתיבה של אדון דיויד פינץ', שהוא אומנם לא כותב שעבר בעבר על באטמן ובכל זאת הוא מספק סיפור באטמן מהנה ממש כמו פעם בלי תסבוכים מיותרים. הסדרה מתחילה בזיכרון ילדות של ברוס ויין, כאשר הוא בגינה עם ילדה אחרת בת של חברים של הוריו, שמשחקת איתו בעפיפון. בהמשך אנחנו מגלים שהיא סוג של אהבת ילדות, ודמות מפתח בהמשך הסיפור. הסיפור מגיע לימינו אנו, אנו מגלים שאותה חברה נעלמה, ובאטמן יוצא בזעם במסע למצוא אותה. על הדרך פוגשים מכרים ותיקים כדוגמת הפינגווין, קרוק והמפקח גורדון, שמסתבך במקרה ההעלמות של אהובתו לשעבר של ברוס. אם יש דבר שמהרגע הראשון תופס אותך ומהפנט אותך לסיפור בנוסף לאומנות זה הכתיבה של פינץ'. הוא כותב את הדמות בצורה זורמת להפליא, ששוכחים שזהו סה"כ הסיפור באטמן השלישי שלו (והסדרה הרצה הראשונה) וישנה הרגשה כאילו הוא כותב את הדמות שנים. הבעיה היחידה אולי בסיפור זה שקצת קשה לעקוב בין החוברות - בעיקר כי היה הפסקה של חודשיים בין היציאה של החוברת הראשונה לנוכחית, אבל כולי תקווה שזה ימשיך בצורה רציפה.

הציור של פינץ' לא נופל מרמת הכתיבה שלו, הוא עד עכשיו בעיקר צייר עטיפות, ועכשיו נוכל לקוות שבעקבות חתימת חוזה בלעדיות עם DC נראה יותר סיפורי באטמן תחת שרביטו היצירתי ולא רק עטיפות. אמנם זה לא מוגמר ברמה של העטיפות שלו, אבל בכל זאת מדובר בצייר מוכשר. אם להשוות לציירי באטמן בעבר, הציורים שלו נעים בין אנדי קיוברט לג'ים לי, ומהנה. קווים חדים אך ברורים, שבשילוב הצללות נכונות וצביעה לא בולטת מדי בעין יוצר סיפור באטמן שמרגיש קלאסי מבלי להתאמץ, והפאנלים ברורים לחלוטין, אני מניח שזה שהוא גם כותב וגם מצייר גם תורם לעניין כי הוא מוציא לפועל את הרעיונות שלו ללא תיווך נוסף באמצע, סקוט וויליאמס שם דיו בדיוק במקומות הנכונים ומשאיר את הסיפור סיפור באטמן חשוך, אבל לא חשוך מדי.

לסיכום, הדבר הכי טוב בסדרה עד כה, זה שהיא נטולת מניפולציות "המשך יבוא", "ימשיך באירוע המשבר/הפלונטר/המוות הבא", אחרי תקופה ארוכה של אירועים, ותלות של סיפורים באירועים שהיו. מדובר נטו בסיפור באטמן מהנה שלא מצריך ממך שום ידע מקדים במה קרה עם הדמות ב-5 השנים האחרונות או בכלל, אלא רק לאהוב את באטמן, ולצלול לתוך סיפור מגניב לגמרי. נקווה שהסדרה תמשיך לצאת מסודר ולא חוברת אחת לשלושה חודשים. ועורכי באטמן יקרים, בבקשה בבקשה תרחיקו לקצת את הכותב גרנט מוריסון מהדמות, ונוכל שוב להנות מסיפורי באטמן מהנים, פשוטים ועתיד טוב יותר עבור ילדינו.

8/10 בסולם אחירון!