Air #1-24
מאת דני אחירון

מו"ל: DC Comics - Vertigo
פורמט: סדרה חודשית
ז'אנר: מדע בדיוני
מס' גליונות: 24
כותבת: ג'י. ווילו ווילסון
אומן: מ. ק. פרקר
תאריך הוצאה לאור: אוקטובר 2008 - אוגוסט 2010

---

"אני חייבת להפסיק לנסות זה לשלוט בזה" - בלית' הגיבורה של Air. הציטוט הזה מסכם בצורה מאוד ממצה את מה שהיה לנו ב-24 הגיליונות של Air; כותבת אלמונית שהביאה את אחד הסיפורים ההזוים והמהנים ביותר אי פעם-שילוב של מדע בדיוני משולב היטב בגיבורים מההיסטוריה של המאה העשרים, עלילה שהלכה בכיוונים לא ברורים ושיחה על הרבה פרנויות של העולם המערבי; טרוריזם, פיגועים במטוסים ומוסלמים רדיקלים. הסדרה הזאת לא הלכה בכיוון שהוא ברור או נכון בהכרח, אלא בדרך שלה וכמו שאמרה בלית', לא שלטנו בזה לגמרי ועד לרגע זה העלילה לא ברורה לי לחלוטין, מה שכן ברור לי זה שנסחפתי באחד הסיפורים היותר יפים שהיו בקומיקס.

אז מה קרה בגטקה? Air מספר את סיפורה של בלית', דיילת תמימה למראה, בעלת פחד גבהים, שבגרסת הקולנוע קרוב לודאי תשחק גווינת' פלטרו או ג'ניפר אניסטון, בלונדינית חביבה ולא מזיקה שמסתבכת מעל הראש. תחילה עם חטיפת מטוס, לאחר מכן עם ארגונים איסלמים רדיקלים, טיולים למדינות שלא אמורות להיות קיימות כבר 60 שנה, התחברויות עם סוכני אינטרפול ודמויות מכל מיני תקופות בהיסטוריה, ובסיפור נהדר הפיכה מדיילת חסרת ישע לגיבורה הסוחפת שהיא בסוף. הסיפור הלך והסתבך תוך כדי, עירב אותנו עם מעבר בין תקופות זמן שונות, טכנולוגיה שהומצאה בסיפור ושילבה בין טיסה לטלפטיה ושאר ירקות. לאורך כל הדרך הצייר מ. ק. פרקר סיפק אומנות יוצאת מן הכלל. לא היה פריים שבו היה ספק מה מתרחש, והוא תירגם בהצלחה את כל רחשי הדמיון של הכותבת; מדרקונים ועד לקלצ'ינקובים מטוסים ונופים. עם עבודת דיו קלילה שלא נגעה בציורים המדהימים שלו וצבעים סטרילים ששלטו לאורך כל הסיפור.

"זה מלכתחילה לא היה קרב הוגן, הלא כן?" - לנקסטר הרשע בסיפור. בסופו של דבר כמו כל דבר טוב זה היה חייב להיגמר בשלב כלשהו, ואיפשהו, מהנה ככל שהיה Air התעלם משני דברים חשובים;
1. קומיקס הוא עדיין מדיה שנמדדת במכירות והעולם מונע ע"י כסף - בשלב מסוים לא כולנו המשכנו להתאהב בבלית' ומעלליה, וחלק התייאשו והסתבכו בעלילה הסבוכה עד מאוד והפילוסופית ברבדים מסוימים. והדילדול הזה בכמות הקוראים גרם להחלטה בסופו של דבר לסיימה תוך 24 גיליונות במקום להשאירה סדרה רצה כמה שנים.
2. קהל היעד - למרות הרצון העז של הכותבת ללמד אותנו לקח במהלך העלילה על היותנו גזענים, להסביר לנו על איסלם (הסתבר אגב שהיא התאסלמה בשנה האחרונה, מה שמסביר את הרצון הלא כל כך חבוי שלה להציג את המוסלמים כמו שהיא מציגה אותם בסיפור שלה ולנסות לשפר את תדמיתם) היא שכחה שרוב קהל היעד של הקומיקס הוא אמריקאים ואנשים בעלי חינוך ועולם מושגים מערבי, ושאי אפשר להטיף ולשנות תודעה של אנשים לגבי טרור בעולם ששבוי בפחד מטרור מוסלמי, ושעוד לא החלים לחלוטין מה-11 בספטמבר. ושקומיקס, לא משנה אם הוא יוצא בפרינט למבוגרים כמו ורטיגו, צריך להתחשב אחרי הכל במגבלות הקליטה והסבלנות של קוראיו, שלצערי הן די קצרות. אציין 2 קומיקסים נוספים של ורטיגו שנפלו באותו מלכודת (אף שחלקכם יחלקו איתי אם הן באותה רמה) טסטמנט ואקסטרמינייטורס ואלין שחבל שבורטיגו ממהרים להוציא סדרות מבלי לקרוא לעומק את העלילה שלהם או להתחייב להוציא אותם תקופה על מנת שלא יסתיימו לאחר 20 ומשהו חוברות כמו כל הסדרות הללו, ולהשאיר אותנו הקוראים בהרגשה נבגדת.

לסיכום, למי שלא מפחד לחשוב, לדמיין או לשמוע אמיתות טיפה שונות ממה שמורגל אליהן, יש פה סדרה נהדרת לצלול עליה, וחשוב לזכור שלמרות שתצללו מהר וחזק פנימה, בסופו של דבר תתפסו.

8/10 בסולם אחירון!